<h1>חדושי רבינו משה חלאוה</h1>
<h2>דף לו:</h2>
נשאל עוד, עבר ונשא או ארס תוך כ"ד חדש מה דינו. ואותם כ"ד חדשים אם הן של לבנה או של חמה. והשיב, גרסינן בפ' החולץ [יבמות ל"ו ע"ב], לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנם יכנוס אמר רבא ולדבריהם יוציא בגט. הרי נתפרש שאם עבר ונשא יוציא בגט, וכופין אותו על כך בין שהיא אשת ישראל בין אשת כהן כדאיתא התם [יבמות ל"ז ע"א], ולכשיגיע זמנו לכנוס אם היא אשת ישראל יחזירנה. ולא נתפרש בגמרא דין עבר וקדש משום דלא תני לא ישא ולא יארס, ומאי דתני קא מפרש. אלא מדאייתינן בסמוך איתמר קידשה בתוך שלשה וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן לה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה. והתם לאו דוכתא דדינא דתוך שלשה הוא, אלא לקמיה גבי מתניתין [מ"א ע"א] היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג"ח וכן שאר כל הנשים. ש"מ למילף מדין ג"ח לדין מקדש מעוברת ומינקת אייתי לה התם. אלמא מקדש מעוברת ומינקת תוך זמן משמתינן ליה, דעבר אדרבנן ואי ברח עד לאחר זמן לא משמתינן ליה. ונראה שבמקדש אין כופין להוציא בגט אלא משמתינן או מפרשינן דלא נלמוד בהא ממעוברת דחמיר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בה' גירושין [פי"א הכ"ד], והמארס בתוך (שבעים) [תשעים] יום מנדין [אותו] אירס וברח אין מנדין אותו כנס בתוך צ' יום מפרישין אותו עד אחר הזמן וכן גזרו חכמים שלא [ישא] אדם מעוברת חברו ומינקת חברו וכו' עבר ונשא מעוברת ומינקת תוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה, נשא וברח ואחר זמן בא ישב עם אשתו ואין בכך כלום אירס מעוברת ומינקת אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד ואם מת הולד תוך כ"ד חדש מותרת לינשא ולא חיישינן שמא תהרגהו ע"כ. אבל רש"י ז"ל כתב, עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה ה"ה למיכתב גיטא דגלי אדעתיה דלא בעי למכנס עד זמניה. אלמא נידוי בתוך שלשה כפיה לגרש הוא וכ"ש במעוברת וכן דעת הראב"ד ז"ל. ורבינו יצחק הזקן ז"ל כתב דמקדש מעוברת ומינקת משמתינן ליה ולא שרי ליה עד כ"ד חודש או יתן גט. ורב אחא משבחא ז"ל כתב בפרשת וירא אליו [שאילתא י"ג] גבי מעוברת ומינקת, והיכא דעברה ואינסיבא או דקדישא מפקינן לה מינה דת"ר וכו', אם באנו להחמיר כדבריהם ל"ש קידושין ל"ש נישואין תוך שלשה למעוברת וכ"ד למינקת כופין לגרש. דשתיהן גזרות ונלמוד סתום מן המפורש. וכאן קידש וברח עירוקיה מסתיייה, אבל כנס כופן להוציא. וראוי להחמיר כדבריהם. ולענין אותן כ"ד חדשים, אותם חדשים אם הם של חמה או של לבנה, אומר אני דמה שסמכו ימי מניקה לקרא דלא תבשל בחלב אמו כמנין תשב"ל שהם כמנין ימות החמה לשתי שנים שס"ה ב"פ. והשנים המיותרים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו אסמכתא בעלמא היא ולא חיישינן לה. והיינו דבגמרא ליכא מאן דדכר שמה כדקא מדכרי גבי חדשי עיבור דאמרינן הריון בגמטריא רע"א, אלא כל שנה נידונית כפי תיקונה לא' בחודש לא' בחודש של שנה הבאה כפי הנחתה בשני המחזור לענין כ"ד של מניקה שהוא דרבנן ואזלינן לקולא, עד כאן לשון הרב אדוני אבי ז"ל.
<h2>דף מג.</h2>
ונשאל הרב אדוני אבי ז"ל, מינקת שמת בעלה, אם הלכה כרשב"ג דאמר לדברי האומר כ"ד חדשים שמותרת לינשא לכ"א חודש, או אם צריכה להמתין עד עבור העשרים וארבעה חדשים. ואם מחמת חולי צמקו דדיה ושכרו לה מינקת, ותוך העשרים וארבעה רוצה לינשא מאחר שאינה מניקה, אם יכולה לינשא. והשיב, גרסינן בפרק אף על פי, ת"ר מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זו לא תינשא ולא תתארס עד שימלאו לה עשרים וארבעה חודש דברי רבי מאיר ר' יהודה מתיר בשמונה עשר חודש א"ר נתן הן הן דברי ב"ש הן הן דבר ב"ה שב"ש אומרים עד כ"ד חודש וב"ה אומרים עד י"ח חודש ארשב"ג אני אכריע לדברי האומר כ"ד חודש מותרת לינשא בכ"א חודש ולדברי האומר לי"ח חודש מותר לינשא לט"ו חודש. ואילו היה רשב"ג מכריע בדינו היה הלכה כמותו, דגרסינן בפרק כירה [שבת ל"ט ע"ב] א"ר יוחנן כ"מ שאתה מוצא ב' חולקין וא' מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות. אלא שאין זו הכרעה, דדין מכריע הוא בשנים חולקים ובא שלישי ואמר כחד מינייהו לגמרי. ואם חולקין בשני דברים ובא השלישי ואמר כמר בחדא וכמר בחדא, דבמאי דמסייע לחד מיניהו הו"ל תרי לגבי חד והלכתא כותיה. ולשון הכריע, מלשון הכרעת כף מאזנים, שהוא שקול יותר. אבל כל שמחדש ומוסיף דבר מדעתו שלא הזכרוהו החולקין אין זה מכריע אלא דעת שלישי. תדע לך דתנן בפ"ק דפסחים [י"א ע"ב] ר"מ אומר אוכלין כל ה' (ותולין כל ה') ושורפין בתחלת שש ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין כל ה' רשב"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל ה'. ואמרינן עלה בגמרא [שם י"ג ע"א] ולימא הלכה כרשב"ג דהו"ל מכריע, ומשני רשב"ג לאו מכריע הוא, כלומר משום דר"מ ור"י לא מיפליגי בין חולין לתרומה ואיהו מפליג. ובשלהי ההוא פירקא [שם כ' ע"ב] חבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים ישפך הכל וב"ה אומרים תעשה זילוף ר' יוסי אומר אני אכריע בבית תעשה זילוף בשדה תישפך הכל, א"ל אין הכרעה שלישית מכרעת. וה"נ במניקה רשב"ג לאו מכריע הוא כלל, מתרי טעמי, חדא דלא אכרע כחד מינייהו, ועוד דהוי ליה מוסיף ומחדש. ולא עוד אלא אפילו הוה מכריע ממש מספקא מילתא אי הלכתא כותיה, מדאמרינן עלה דההיא דפרק כירה [שבת מ' ע"א] דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא. מ"מ נהי דלאו מכריע הוא דילמא טעמא דמסתבר הוא דאין החלב נעכר עד ג"ח ותהוי הלכתא כותיה, דתנן בפ"ק דנדה [ז' ע"א] ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מיניקה וזקינה, מעוברת משיודע עוברה, מיניקה משתגמול את בנה, ואמרינן עלה בגמרא [שם ח' ע"ב] וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ ג"ח. אלמא אין הולד עושה רושם ויהיו דמי המעוברת מסולקין עד ג"ח, ודכוותיה ה"נ אין חלב המעוברת נעכר עד ד' חדשים דטעמא דמיניקה לא תינשא היינו משום שמא תתעבר ותעכר החלב. וכ"פ רש"י ז"ל בפ' אלו נערות [כתובות ל"ט ע"א] גבי ג' נשים משמשות במוך מיניקה שמא תגמול את בנה מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב לינק. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' גירושין [פ"י הכ"ה] וזה לשונו וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' עד מיניקה שמא תעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילים לחלב כשתתעבר. ולפי זה הטעם היה אפשר לומר דכשם שהלכה כר"א דמעוברת מג"ח ואילך החלב נעכר ולא קודם לכן, ואע"ג דגבי מיניקה דיה שעתה, פליגי עליה התם [נדה ט' ע"א] תנאי, דר"מ ור' יהודה סברי דיה שעתה כל כמה דמניקה ר' יוסי ור"ש סברי דיה שעתה כל כ"ד חודש ותו לא. ואמרינן עלה לכשתמצא לומר לדברי ר"מ ור"י דם נעכר ונעשה חלב, לר' יוסי ור"ש איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש, וקיי"ל כר"י ור"ש דלית להו דם נעכר ונעשה חלב. לא קשיאן אהדדי, דדם הוא דאינו נעשה חלב, אבל חלב עצמו של מיניקה ומעוברת אפשר שיעכר. וטעמא דמעוברת דיה שעתה לאו משום שינוי הוא אלא משום דראשה ואיבריה כבדין עליה. אלא דקושטא דמילתא אי אפשר לפסוק כרשב"ג, דדרכן של אמוראים לפרש ולא לסתום. ורב ושמואל מידע ידעי ודאי ההיא דרשב"ג. ואי ס"ל כותיה הו"ל לפרושי ולמימר צריכה להמתין עשרים ואחד חדש. וכ"ש השתא דנחתי לשמירה ומידק דייקי ביה ואמרי חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, דהו"ל לפרושי כ"א חדש, דכחו דהיתירא עדיף. אלא ודאי רב ושמואל לית להו אין החלב נעכר עד ג"ח. ומעשים בכל יום דאשה מעוברת משני חדשים ופחות מכן כל אוכל תתעב נפשה ואיבריה כבדין עליה. וההיא דדיה שעתה לשלשה חדשים דווקא לא קשה, דהתם לחומרא ואין למדין מקל לחמור. דלאו משום עכירת חלב לבד נגעו בה אלא משום דבעל מאיסה עליה אי מניקה ופעמים שומטת הדד מפיו. ולפיכך תקנו שלא תארס כל ימי הניקה שהוא כ"ד חדש. אע"פ שראיתי בשם רבינו שמחה הצרפתי שנראה לו לסמוך אההיא דרשב"ג אינו נראה כלל. תדע לך דבשלמא ההיא דר"פ אע"פ דאדכר מעיקרא ההיא דרשב"ג ובמסקנא אייתינן ההיא דרב ושמואל, איכא למימר דאדרשב"ג סמך. אלא בפרק החולץ [יבמות מ"ג ע"א] דלא מדכר כלל לדרשב"ג מאי איכא למימר. דגרסינן התם, והלכתא צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו וצריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת וחוץ מיום שנתארסה בו. זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו ההיא דפרק החולץ במקומה, ולא הביא כלל ההיא דפרק אע"פ שהוזכרו בה דברי רשב"ג. וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל שהביא בשאילתות בפרשת וירא אליו ה' כל ההיא סוגיא דפרק אע"פ, וכתב בסוף ומסקנא כי אתא לקמיה דרב יוסף וכו'. וכל המחברים הביאוה סתם צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. ואין להקל ולזוז מדבריהם. אלא ענין צמקו דדיה מחמת חולי ושכרו מיניקת אם יכולה לינשא תוך כ"ד חדש. מגדולי המורים הורו להתירה אם תשכור מיניקת בשבועה ובקנס שלא תחזור בה המינקת אף אם לא צמקו דדי האם. ולמדו זה מההיא דפרק אע"פ דרב נחמן שרי להו לדבי ריש גלותא, ויהבי טעמא משום דבי ר"ג שאני דלא הדרו בהו, כלומר שאין המינקת חוזרת בה מפני היראה. אע"פ שיש בזה נוסחאות. ולפיכך הורו דכל דלא הדרה בה, כגון בשבועה חמורה ובקנס, דהוי דומיא דדבי ר"ג שהוא מותר. ואני חוכך בזה להחמיר, דא"כ ביטלת ברייתא דנתנה בנה למיניקה להתירה. דדבר זה של שבועה ושל קנס מצוי הוא אצל בני אדם ואפשר לעשות כן לכל אדם. ונמצאת אומר דנתנה בנה למיניקה מותרת לינשא. מה שכתבתי אני בדין זה שם בפרק אע"פ הוא זה הלשון, דבי ר"ג שידם תקיפה ודומיהם, שאין אדם יכול לבטל תנאם, אם נתנה בנה למניקה שרי. ומסתברא דווקא דבי ר"ג דאין אדם רשאי לבטל תנאם אם נתנה בנה למניקה שרי דליכא למיחש לחזרה לא מצד המניקה ולא מצד האם עצמה שתבטלנה, דהא אין דרכה להניק דמכובדות נינהו. ומעתה כשאין דרכה להניק ונתנה בנה למניקה בשבועה ובקנס שלא תחזור בה היה נראה שמותר. אלא שאין להקל, דגזרינן הני אטו הני. ואין לנו אלא דבי ריש גלותא, דעם בפני עצמן הן וכנשי המלכים. והיינו דבי רב נחמן דאסר לההיא סבתא ולא אשכח לה היתירא בשבועה ובנדר. והרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל העלימו היתר אפילו דבי ר"ג שלא כתבוהו בהלכותיהם, נראה שדעתם דווקא בדידהו או שלא להקל. ע"כ בחידושים שלי. מ"מ בענין זה שצמקו דדיה וכבר הכיר הולד את המינקת ואינו מכיר האם להנקה ואין כאן סכנת הולד, מסכים אני לינשא בשבועת המינקת ובהקמת הבעל אם יש לה בעל ובקנס ג"כ, אחר שאין המסירה למנקת מחודשת עכשיו בשביל שתינשא, ואין כאן זלזול בתקנת חכמים. וחידוש הוא שנתחדש שצמקו דדיה מחמת חולי. (ואין לך בו.) ואין לומר כבר נגזרה גזרה נתנה בנה למניקה סתם לא שנא בראויה להניק לא שנא לשאינה ראויה וכההיא דאמרו הלכה כר"מ בגזרותיו, שאין זה כלל גדול שכבר יצאו ממנה דבי ר"ג ומת הולד. הילכך בענין זה מותרת לינשא.
<h2>דף סד:</h2>
וכתב אדוני אבי ז"ל בפרק הבא על יבמתו, מסתברא לי דבזמן דבר לא חשיבא קטלנית, דמכת עולם הוא, וכדאמרינן בפרק המקבל [ב"מ כ"ה ע"ב] המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירותו ואפילו הוחזקה כדמייתי התם [ק"ו ע"ב] זרעה שנה ראשונה ושניה ופירש רש"י ז"ל דאאכלה חגב קאי. ואע"ג דאמרי אינשי [קי"ד ע"ב] שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זמניה לא שכיב, אגדה היא ולא למעשה נאמרה. ומ"מ כיון דסכנתא היא, ספק סכנתא לחומרא [חולין ט' ע"ב] ולכתחילה ממחין בידו שלא לקדש. ואם קידש נהגו כדברי הרמב"ם ז"ל שיכנוס [פכ"א מאיסורי ביאה הל"א]. וכן נראה עיקר, דכיון דאירסה הא איכא מזל גורם ומעוות לא יוכל לתקון.
